מתישהו בתואר הראשון שלי, לקחתי קורס על מגדר. סמסטר שלם התחבטנו בשאלה האם התכונות הנשיות הסטריאוטיפיות הן מולדות או שמא זוהי תוצאה של הליך חיברות מכוון, על ידי החברה הפטריאכלית והשוביניסטית, שמטרתו לקבע את הנשים בחזקת המין החלש לעולם ועד.
אני לא הייתי בין המתחבטים. זו הייתה התקופה הפמיניסטית – לוחמנית שלי, וידעתי שהכל קונספירציה. היה לי ברור שנשים מונחות מרגע לידתן להישאר בבית ולדאוג לילדים (לכן הן מקבלות במתנה בובות, כלי אוכל ומטבחים), והגברים מונחים להיות שליטים ומהנדסים (לכן כל בן יקבל במתנה בובת ספיידרמן ורכבים).
הסוגייה הזו נפרשה על פני 13 שיעורים. כיאה להרבה קורסים במד״ח, למדנו גישות לכאן ולכאן, דרכנו במקום, ולא הגענו למסקנה.
חזרתי לחשוב על העניין הזה כעשור לאחר מכן. בורכתי בבן ושתי בנות, וזכיתי לערוך מחקר פרטי בנושא. מבחינתי, קיבלתי את התשובה המוחלטת לשאלה הזו.
כשבוביק, הבכור, נולד, היינו מן הסתם נטולי צעצועים. לאט לאט קרובי המשפחה דאגו לאבזר אותנו בכל סוגי הצעצועים שיש. קצת בובות בד, קצת קוביות, בובות פרווה ורעשנים. במידה שווה מכל פריט. עם כולם בוביק אהב לשחק, אבל כולם נשכחו בסביבות גיל 9 חודשים, כשהוא פגש לראשונה את אהבת האמת שלו – האוטו.
בי-בי (אוטו) – הייתה המילה הראשונה שאמר. טו טו (מטוס) – הייתה המילה השלישית. המילה שביניהם הייתה איזושהי וריאציה של חתול, אבל זה כבר סיפור אחר.
כך התחיל סיפור האהבה הזה, שנמשך עד היום, כשבוביק כמעט בן 4. מהרגע שגילה את קיומו של האוטו, כאמור בסביבות 9 חודשים, כל פריט בר הזזה אצלנו בבית – כסאות, קופסאות, ספרים וכו׳, נאלץ לסגל לעצמו תכונות ניידות מתקדמות וסאונד של כלי רכב.
כשבוביק גדל קצת והיה בוגר מספיק כדי לטפס על השולחן ולדרוש שידליקו לו סרט מצוייר ביו טיוב, הוא ביקש רק בי-בי.
לא חתולים הוא רצה. לא דובונים. לא פרפר נחמד ולא לולי. לא ספיידרמן ולא באטמן. רק בי-בי הוא ביקש.
פעם פתחתי לו קליפ מכוער של ג׳יפ שטח מכוער, מלוכלך ומשפריץ בוץ, שעשה קולות של מנוע סילון – לא היה מאושר ממנו.
יום אחד, כשכבר היה ממש גדול, הגענו עם בוביק לצומת של עזריאלי, בשעה עמוסה, בה עברו כל סוגי כלי התחבורה האפשריים. כרבע שעה עמדנו בצומת, כשהקטן מסתחרר וצורח בהתלהבות: אוטובוס ירוק!! מערבל בטון כתום!!!. היינו בדרך לבילוי, אבל זו הייתה החוויה האמיתית.
מעבר לאהבה העצומה הזו לכלי רכב, התברך הילד בחוש טכני מולד נדיר. הסימן הראשון שגדל אצלי גבר הנדימן טיפוסי, הופיע בסביבות גיל 10 חודשים. אחרי שמצא בערמת צעצועיו, צעצוע עם כבל (עם סיומת כמו באוזניות רק יותר עבה . מישהו יודע לאן זה הולך?), הוא זחל איתו ברחבי הבית, ממכשיר אחד למישנהו, ובדק את כל הכניסות שלו. עם הבעת חשיבות עצמית וקולות של מאמץ , הטיפוסיים להנדימן שמרוכז בעבודתו, ניסה לחבר את הצעצוע למחשב, סינטיסייזר ומכונת כביסה.
אני רואה אותו בפעילות וברור לי שהכל מולד. הבחורצ׳יק שלי ניחן מלידה בתכונות הגבריות הסטריאוטיפיות הקלאסיות – חוש טכני מפותח, חוש אופנה לא מפותח, ואהבת נפש לממונעים על כל סוגיהם. כמו שחברה שיודעת (כנראה) אמרה לי – הומו הוא כבר לא יהיה. או יהיה הומו גברי.
ואחר כך הגיעו הבנות.
כשלאחיות יהיה יומולדת, הן יקבלו הרבה מכוניות ומשאית גדולה, פינטז בוביק. לא תיאר לעצמו שעוד מעט, המכוניות שלו יידחסו הצידה על ידי שחקניות חדשות במגרש. כי יום הולדת שנה היה בסימן בובות ונסיכות!
כשהבנות קיבלו במתנה כל אחת את הבובה שלה, בתיאום מופלא ביניהן, כל אחת התחילה ללטף את הראש ולגעת בתווי הפנים. פיצקית 1 הניחה אותה בחיקה. טה טה טה, אמרה לה פיצקית 2 בעדינות, ונתנה לה נשיקה. כשבוביק סוף סוף הצליח להגיע לרכש החדש, הוא קודם כל הרים לבובה את השמלה והכריז שגם לה אין לה פיפי, כמו למיקי מאוס.
בימים שלאחר מכן, פיצקיות למדו להשכיב את הבובות לישון, תוך נענוע עדין, חיבוק, נישוק וכיסוי. להאכיל מכפית ולתת בקבוק, ושלל טקסי טיפול נוספים. בוביק לעומת זאת, ניסה לרתום את הבובות למשימות פונקציונליות, כגון גרירת טרקטור.
ככה בדרכה התמימה, המתוקה והמרגשת, השלישייה הקסומה שלי לימדה אותי עוד משהו על העולם.
לא ניתן להגיב