ואז היא הגיעה: בפרימיירה נוצצת בהשתתפות השחקנים ויוצרי הסרט, הוצג באופן רשמי הסרט החדש של שי להב ורועי פלורנטין, "ואז היא הגיעה".
מה היית עושה, אם בזמן שאתה מתכנן את חתונתך, היית פוגש באהבת חייך? ואם האהבה הזאת הייתה כורדייה סוערת מירושלים, בזמן שאתה פולני מאופק מהכרמל? תשאלו את דן פרייליך. בגיל 30 הוא מתחיל לעבוד במשרד עורכי הדין של אבא, ועומד להתחתן עם תמר, חברתו הנצחית. אבל מפגש מקרי עם מירב, מלצרית ירושלמית, מטלטל אותו רומנטית, וגם מחזיר אותו לחלומו הגדול – המוזיקה. תמר לא מוותרת, ומסתערת עליו בגרסה משודרגת. וכך דן, שחי כל השנים בריבוע, מוצא את עצמו לכוד במשולש שווה שוקיים.
זהו סרט מקסים ושובה לב, קצת מצחיק, קצת עצוב. הוא מספר סיפור אהבה ישראלי אותנטי, משלנו, שכיף לראות ולהרגיש. צוות השחקנים המעולה שמספר את הסיפור, גורם לך להתרגש ביחד איתם.
אני התרגשתי במיוחד: עיקר הסיפור מתרחש בחיפה, עיר ילדותי שעזבתי לפני 15 שנה, והשנים 98-99 של ההתרחשות, אלה בדיוק השנים שהסתובבתי בה כתיכוניסטית, בנופים והמקומות שמוצגים בסרט.
היופי המיוחד של הסרט הוא בכך שהוא מבוסס על סיפור אמיתי – חייו של שי להב התסריטאי. וכך הוא מספר:
"זה בטח קרה גם לכם. או לבן דוד שלכם. או לאחות של גיסתכם. נו, זה קורה להמון אנשים. ואני מדבר על צומת דרכים רומנטית. אתם יודעים – בצד אחד ניצב בן הזוג הצפוי, הבטוח, זה שמוכר לכם מכל זווית, במיוחד כי הוא מזכיר לכם את עצמכם. ומהעבר השני מתחממת גרסת הנגטיב. בן זוג אחר, מפתיע, שמגיע מרקע שונה לגמרי ואוחז בתכונות אופי כמעט הפוכות משלכם (כלומר, הוא לא רוצח המונים, כן? אחרת לא הייתם בכלל מתלבטים. אבל הוא טיפוס שונה בעליל).
אני יודע, הייתי שם. רגע לפני גיל 30, כשהעתיד נראה צלול וברור כמו נוף אחרי גשם. ידעתי במה אעבוד עד סוף חיי. מי תהיה אשתי. איפה נגור, ופחות או יותר איך יקראו לילדים שלנו. לשניהם. אבל אז הופיעה מישהי אחרת. בדגש על אחרת. היא הייתה ירושלמית, אני חיפאי. היא כורדייה, אני פולני. היא אמוציונלית, אני שכלתני. היא מוחצנת, אני מופנם. נדמה לי שהבנתם את תמונת המצב.
מה שמוביל אותנו לאותו צומת דרכים. האם חיבור לבן זוג כל כך שונה הוא – וסליחה מראש על מטר הקלישאות – מציאת נשמה שמרחיבה אותך, הופכת אותך לאדם שלם יותר (הזהרתי!), או שזהו רק ריגוש זמני, שלא יכול להחזיק לאורך זמן? האם עדיף לחיות בקשר שמספק קרקע בטוחה ויציבות, או בכזה שמייצר ניצוצות וריגושים, לא פעם על חשבון השקט הנפשי?
זאת בדיוק הדילמה העומדת בפני הדמות הראשית בסרט, דן פרייליך. וכמו בחיים, ההתלבטות שלו בין שתי הבחורות היא הרבה יותר מסוגייה רומנטית. בחירה בתמר, חברתו משכבר הימים, היא בחירה באורח החיים המוכר והצפוי, שלמעשה הותווה לו בידי הוריו וסביבתו. חיים לא רעים בכלל, כן? כולל תמר, ומשרד עורכי הדין של אבא שלו. אבל חיים שלא הוא סלל ושאף פעם לא עלו לו בחלומות. ואילו בחירה במירב, המלצרית הכורדית מירושלים, היא סטייה טוטאלית מהמסלול המתוכנן. לא רק במישור של בת הזוג, גם בקטע המקצועי. כי הקשר הזה מחזיר אותו לאהבה המקורית שלו, המוזיקה.
העניין הוא שקשה מאד לחיות פה ממוזיקה. וזה מעלה עוד שאלה מהותית, שמככבת בסרט – מי אמר שכל חלום צריך להגשים? הרי הפשרה היא חלק בלתי נפרד מהחיים של כולנו. בבחירת המקצוע, וגם בבחירת בן הזוג. אולי כל הקואוצ'רים האלה, שמטיפים לנו לממש את עצמנו, מוכרים לנו אשליות לא הגיוניות, שרק מכניסות אותנו ל-בלבלות ולתסכולים? ומצד שני – מה, לא נילחם על החלומות שלנו? פשוט נדעך לאיטנו עד המעבר לבית אבות?
אני יודע במה אני בחרתי. והבחירה הזו תקפה כבר 18 שנה (טפו טפו, חמסה). אבל היו גם לא מעט ימים, שבהם הרהרתי בגעגוע באופציה שהשארתי מאחור. האמת היא שאני לא מקנא בדן פרייליך – יש לו בחירה קשה. ומצד שני, אני הכי מקנא בו בעולם. בכל זאת, הוא התנשק עם חן אמסלם. לא, ברצינות. אני מקנא בו כי הוא נמצא ברגע הזה של החיים, שבו הרגש עובד שעות נוספות. רגע של קסם.
קודי קופון סודיים לעשרות חנויות אונליין מחכים לך בערוץ הטלגרם ובקבוצת הוואטס אפ שלנו. ותוודאי שאת עוקבת אחרינו באינסטגרם , שם אנחנו מחלקים כרטיסים לאטרקציות במתנה ומוצרים.
(אין טלגרם? הצטרפי לניוזלטר שלנו ונשלח לך את כל הקודים למייל:
רוצה לבקש קופון לאתר כלשהו? כתבי בקבוצת הפייסבוק שלנו ונדאג לך.
לא ניתן להגיב