לכבוד תחילת שנת הלימודים החדשה – כתבה מרתקת של דינה גורדון, מתוך מגזין Epoch Times, גליון מס׳ 278. בנוסף – הטבה מיוחדת בתחתית הכתבה.
הם קמים אחרי יקיצה טבעית, משחקים קצת ונשארים ללמוד בבית הספר של ההורים. יותר ויותר משפחות בישראל נמנעות מהכיתות הצפופות, מהשיעורים המשעממים ומהאלימות במסדרונות, ועוברות לשיטת החינוך הביתי. אבל האם זו באמת אלטרנטיבה טובה יותר?
כביש פתלתל במעלה ההר, בתוך הצמחייה הירוקה של הגליל המערבי, מוביל להרחבה של קיבוץ חניתה. ישוב בפריפריה, על גבול לבנון, רחוק מההמולה ומיוקר המחיה של המרכז. כאן בחרה משפחת וייסמן להתגורר, ולגדל את ילדיה בחינוך ביתי.
חינוך ביתי לא מתאים לכל משפחה. יש הרבה גורמים שצריך להתחשב בהם
אחרי קבלת פנים נרגשת של כלבה ענקית שכמעט מפילה אותי מרוב התלהבות, וכוס קקאו להתחממות אחרי הקיפאון ברכבת, אימא ענבל מפנה את השולחן הגדול, בין המטבח לסלון, המשמש לארוחות או ללימודים. שאר בני המשפחה מתכנסים גם הם לאט מסביב לשולחן.
אימא ענבל היא מורה לביולוגיה, עם תואר נוסף בהוראת המדעים ורכזת לחינוך חברתי; אבא, גיל, הוא מהנדס שמקדם סטארטאפ; וליד השולחן מתיישבים הילדים: ליה (12.5) ואדם (10) שעד עכשיו היה שקוע בנגינה על הפסנתר.
למה החלטתם לעשות חינוך ביתי?
ענבל: “האמת שבהתחלה רק החלטנו להישאר עם ליה בבית עד גיל שנה שזו החלטה שהרבה אימהות עושות. כשליה הייתה בת שנה בערך ביקרתי בבית של חברה מהלימודים. הילדים שלה, שהיו בני שנתיים, נשארו בבית, לא הלכו לשום מסגרת, ושאלתי אותה, כמו ששואלים אותי כל הזמן, ‘מה, אין גן היום?׳. היא ספרה לי שהם בחינוך ביתי. ‘מה יש דבר כזה, וזה חוקי?’ שאלתי אותה בתימהון, כמו ששואלים אותנו. היא הפנתה אותי לקרוא עוד באינטרנט. אחרי שקראתי אמרתי לעצמי, ‘וואו, זה מדהים, גם אני רוצה׳. חזרתי הביתה וסיפרתי לגיל. וגיל שאל האם באמת אני רוצה לעשות את זה״.
אני מאוד מאמינה בגבולות וכללים ולא מקובל עלי מצב שלא ׳צריך׳ כלום
גיל: ״שאלתי אותה כי רוב העומס מוטל עליה בעצם. היא הייתה צריכה להיות שלמה עם ההחלטה, אחרת זה לא שווה את זה. החלטנו שנתחיל בחינוך ביתי ונראה איך זה מסתדר, ונחליט תוך כדי. אנחנו לא עושים את זה מתוך אידיאולוגיה. המטרה היא שלכל המשתתפים בתהליך יהיה טוב״.
וכך זה המשיך עד שליה הגיעה לגיל בית ספר.
ענבל: ״כשליה הגיעה לגיל חמש או שש כבר היה לנו ברור שאנחנו עושים חינוך ביתי, וגם היינו בקשר עם משפחות אחרות שעושות חינוך ביתי. הגשנו בקשה מסודרת למשרד החינוך, ויצרנו קשר עם קצין ביקור סדיר שזה בעצם מישהו מהמועצה או העירייה שאחראי לביקור בגנים ובבתי ספר״.
הם בודקים מה הילדים לומדים?
ענבל: ״לא. הם בודקים שהילדים שמחים ובריאים וטוב להם. שהבחירה בחינוך ביתי היא מתוך טיפוח ואהבה, ולא קשורה לאיזה כת שמי יודע מה היא עושה עם הילדים״.
אז איך נראה סדר היום בחינוך ביתי?
אדם: ״קמים מתי שרוצים״.
ענבל: ״יקיצה טבעית. ארוחת בוקר הם מכינים לעצמם, וארוחת צהרים אני מכינה, הרבה פעמים יחד איתם״.
אדם: ״אחרי ארוחת הבוקר אימא מלמדת אותנו כל מיני דברים, חשבון, אנגלית. לפעמים אבא מלמד אותי פיסיקה או גאוגרפיה״.
לא אהיה כמו הורים שחוזרים הביתה בשמונה מהעבודה, יושבים ועונים על אימיילים, רואים חצי שעה טלוויזיה ונרדמים על הספה
ענבל: “בכל שבוע אני מתכננת מה אני רוצה ללמד אותם. אני קונה חוברות שמוכרים לקראת החופש הגדול שמסכמות את החומר בנושאים שונים, למשל נושא השברים בחשבון. החוברות האלה הן בעצם ראשי פרקים שמהן אני יכולה לחבר עוד ועוד תרגילים. אני מלמדת אותם גם ביולוגיה ולימודי סביבה, אבל את זה לא לומדים מסביב לשולחן מתוך תכנון, אלא תוך כדי, כשנמצאים בחוץ, למשל מוצאים בחוץ איזשהו יצור חי ומדברים עליו״.
אדם: ״הרבה פעמים אני פשוט שואל שאלה. ואז אתם מסבירים לי״.
תן לי דוגמה.
ענבל: ״למשל, אמרו בחדשות שהאובך הגיע ממדבר סהרה, ואדם רצה לדעת איפה נמצא מדבר סהרה. אחרי שהוא וגילי מצאו ביחד איפה הסהרה, הם חשבו מה קורה לאנשים שחיים בסהרה כשיש סופה״.
אדם: ״למשל, אני נורא אוהב ללמוד חשבון, ושמעתי את המילה פאי, וזה היה תקוע לי בראש. אז שאלתי מה זה פאי, ואבא לימד אותי מה זה וגם איך משתמשים בפאי בפיסיקה, והתחלתי ללמוד את זה… סתם כיף. היום אני יודע בעל פה 120 ספרות אחרי הנקודה בפאי״.
במשפחות רבות שאינן בחינוך ביתי מדברים עם הילדים גם כן ומאפשרים להם לחקור. מה שונה אצלכם?
ענבל: ״ההבדל הוא שכאשר הילדים נמצאים בבית הספר, פעמים רבות, מתוך ניסיוני כמורה, את נכנסת לכיתה עם חומר שלדעתך נורא מעניין, אבל את הילדים כרגע זה לא מעניין. אני רוצה שהלמידה תתבצע מתוך הרצון האמיתי של הילדים ללמוד״.
אין מצב שתגידו שהיום חייבים ללמוד משהו כי פשוט חייבים?
אדם: ״יש דבר כזה״.
ענבל: ״מתי?״
אדם: ״כשאמרת שאנחנו צריכים ללמוד תנ״ך״.
ענבל: ״כן. תנ״ך הם לא אוהבים, ואני מאוד אוהבת תנ״ך. אני מדריכת טיולים בעברי. וכשאנחנו מטיילים, בכל אתר יש לי מה להגיד, ולפעמים זה אולי לא מעניין אותם. אבל דווקא בתחום הזה, אני חושבת שגם אם זה לא מעניין אותם עכשיו, יום אחד הם נורא ישמחו שהם יודעים מה קרה בכל מקום״.
אם אימא מספרת סיפור שלא מעניין אתכם, מה אתם עושים?
אדם: “מקשיבים, אנחנו יודעים שצריך ללמוד את זה״.
ענבל: “אני מאוד מאמינה בגבולות וכללים ולא מקובל עלי מצב שלא צריך כלום. צריך לקום, להתלבש, לעזור לפנות כלים מהמדיח, לקפל כביסה, לומדים להפעיל מכונת כביסה, להעביר למייבש. יש דברים שצריך, ככה זה בחיים. וגם צריך ללמוד דברים בסיסיים, למשל איך עושים קניות, ואיך בוחרים איזה מוצרים לקנות״.
יש עוד גבולות שמקפידים עליהם, למשל זמן טלוויזיה?
ענבל: ״אין טלוויזיה בבית״.
למה?
גיל: ״ראיתי שמבחינתי זה בזבוז זמן מוחלט, ואמרתי לענבל שאפשר לזרוק את הטלוויזיה. באיזשהו שלב היא הסכימה. הוצאנו את הטלוויזיה וראינו כי טוב״.
מי מלמד מקצועות הומניים, למשל פילוסופיה וספרות?
ענבל: ״חלק מהפילוסופיה הם מקבלים דרך לימוד של מדעים״.
ליה: ״ספרות אני מלמדת את עצמי. יש לי בחדר מדפים מלאים בספרים. אני אוהבת ספרי מדע בדיוני ופנטזיה, וספרי בלש וגם דברים אחרים״.
ענבל: ״אני קונה להם ספרים וכך הם מכירים את ביאליק ולאה גולדברג, וחוץ מזה, בגילאים האלה יש המון חופש בחירה בתוכנית הלימודים. אם בעתיד הם ירצו לעשות בגרות, נתיישר לפי תוכנית הלימודים, וליה קוראת גם באנגלית״.
ליה, איך למדת אנגלית?
ליה: ״אימא לימדה אותי את הדברים הבסיסיים בערך בגיל תשע ואחר כך התחלתי לראות תוכניות עם תרגום לאנגלית, וכשהבנתי יותר, התחלתי לראות גם תוכניות בלי תרגום. עכשיו אני יודעת אנגלית כמעט שוטף לגמרי״.
אז בואו נחזור לסדר היום, עד מתי לומדים?
ענבל: ״בדרך כלל עד ארוחת צהריים, ואחר כך יש להם זמן חופשי למחשבים או ללכת לחברים״.
מאיפה החברים?
אדם: ״מפה, מהקיבוץ״.
וכולם לומדים בבית ספר רגיל?
אדם: ״כן, אבל יש מועדון שהולכים אליו אחרי בית הספר״.
לא שאלו אותך מי אתה, איפה אתה לומד?
אדם: ״שאלו, וסיפרתי להם על החינוך הביתי. בסוף הפכנו להיות חברים. אנחנו אפילו עושים מסיבות ביחד, וישנים אחד אצל השני״.
ליה: ״לי אין חברות מהקיבוץ, כי אין לי שום דבר משותף איתן, אבל יש לי חברה ממש טובה בבן עמי, מושב ליד נהריה. שתינו אוהבות מאוד לקרוא ולדבר על ספרים. ויש לי עוד חברות שגרות די רחוק״.
היית רוצה שיהיו לך יותר חברות?
״לא יודעת. זה לא בדיוק חסר לי. כשמשעמם לי אני פשוט מתכתבת עם החברות שלי בווטסאפ״.
והיית רוצה ללכת לבית ספר?
ליה: ״אמ… לא יודעת. אולי מתישהו. אם אני ארצה, אני חושבת שאימא תסכים״.
ענבל: ״כן, האופציה פתוחה״.
יש גם לימודים מחוץ לבית?
ענבל: ״אדם לומד פסנתר וקרטה וליה לומדת גיטרה״.
ענבל, את לא מרגישה שחסר לך זמן ומקום להתפתחות האישית שלך?
״כבר שנים רבות אני כותבת בלוג שממלא את הצורך שלי לשתף אחרים בתהליכים שאנחנו עוברים בחינוך הביתי. אני גם יוצרת כל פעם בתחומים אחרים, בבדים, בקרמיקה, את כל התכנון והעיצוב הפנימי של הבית עשיתי, ואני גם משתתפת בחוג לקרטה שאדם הולך אליו״.
מתי את מספיקה את כל זה?
“מארוחת צהריים עד חמש, שזו השעה שמתחילים ללכת לחוגים, זה הזמן שלי לעצמי או לבית״.
האם לדעתכם חינוך ביתי מתאים לכל אחד?
ענבל: ״אם הייתי פנאטית הייתי אומרת, כן, מתאים לכל אחד. אבל זה לא מתאים לכל אחד. אלא לאנשים שעצם המחשבה של לא להיות עם הילד בשעות היום, במיוחד בגילאים הצעירים, גורמת להם איזה קווץ׳ קטן בבטן״.
גיל: ״פעמים רבות יש גם אילוצים של החיים שלא מאפשרים את זה. אנחנו מתפרנסים ממשכורת אחת. זה היה אחד מהשיקולים שלנו לגור בפריפריה. על הבית שקנינו אנחנו משלמים משכנתא עד הפנסיה, אבל עם אותה השקעה בעיר הגדולה היינו חיים בדירה מאוד קטנה וכנראה גם במקום לא כל כך טוב״.
לפני שיצאתי מבית משפחת וייסמן, ליה ואדם נגנו לי על הפסנתר קונצרט לארבע ידיים. משם נסעתי חזרה לתל אביב ושוחחתי עם בחור צעיר בן 22 כדי להבין מה קורה לאנשים שלמדו כל השנים רק בחינוך ביתי.
״למדתי לבד לבגרות״
עמיחי (22) גדל בעתלית ולמד כל חייו בחינוך ביתי. בצבא שירת בהנדסה קרבית, כאחראי על פרויקטים של טיפול בשדות מוקשים ברמת הגולן. כיום הוא מנהל חנות אופטיקה בגבעתיים ולומד באוניברסיטה הפתוחה כלכלה ומדעי המדינה. בשבילו החינוך הביתי עבד טוב.
מי אצלכם היה אחראי על החינוך הביתי?
״בשנים של בית הספר היסודי, אימא לימדה אותי ואת אחי הצעירים (17,15), לפי מערכת שעות קבועה, את כל הנושאים הבסיסיים כמו חשבון, עברית, אנגלית״.
איך היא ידעה מה ללמד ואיך ללמד?
״מתוך ידע כללי שיש לה. יש לה תואר מהטכניון, וגם שני ההורים שלה היו מורים והביאו לה חומרים ולימדו אותה שיטות הוראה״.
ומה קרה כשהגעת לגיל תיכון?
״מגיל 14 בערך קבעתי לעצמי את תוכנית הלימודים ועמדתי במה שתכננתי״.
איך בחרת מה אתה רוצה ללמוד?
“מתוך מה שראיתי וחוויתי סביבי. ידעתי בסופו של דבר במה אני רוצה להתמקד מתוך הנטייה האישית שלי, באופן דומה למה שקורה במגמות בבתי ספר רגילים. למשל, אהבתי מאוד מדעים, מחשבים וגאוגרפיה.
“בהמשך ידעתי למשל שאני רוצה לעשות בגרות של חמש יחידות בגאוגרפיה. בדקתי בחינות משנים קודמות, ראיתי מה החברים שלי לומדים ובאיזה ספרים הם משתמשים. בנוסף, למדתי הרבה דברים שלא קשורים בכלל לתעודות ולציונים, למשל מדעי המחשב ברמה גבוהה מאוד. ויכולתי גם לפתוח ספר שירים של אלתרמן ולקרוא ולנסות לנתח את השירים לעצמי״.
איך הצלחת לעמוד במה שתכננת?
״הייתה לי תחושה של אחריות והבנה שאני רוצה לדעת את הדברים האלה בסופו של דבר, ולהגיע להישגים״.
היו ימים שקמת בבוקר ואמרת, לא בא לי לקום, אני רוצה היום לנוח?
״כן, כמו כל ילד, אבל בסוף הייתי מוצא את האחריות והמשמעת האישית בשביל לא לתת לזה להשתלט עלי. ואם היה יום שהתחשק לי בבוקר ללכת לים, אחרי הצהריים ישבתי ללמוד״.
נהוג לחשוב שמשמעת עצמית ואחריות הם דברים שלא בהכרח נולדים איתם, אלא משהו שמקנים אותו, לומדים אותו, דרך דוגמה אישית. איך זה היה אצלך?
״אצלי זה התפתח מתוך הסביבה שהייתי בה, במיוחד של המשפחה. ההורים נתנו לי דוגמה אישית לסוג של משמעת עצמית ואחריות״.
איך זה התבטא?
״זו יותר האווירה הכללית. אבא שלי למשל היה בעלים של חברה גדולה בתחום הספנות. אני לא יודע איך הוא ניהל את החברה, אבל אני יודע שזה דורש משמעת אישית כדי לנהל דבר כזה״.
אז פשוט גדלת לתוך בית כזה שראית איך ההורים מתנהלים ומתנהגים וספגת את זה.
״תכל׳ס, כן״.
איך עשית את בחינות הבגרות?
״למדתי לבד וניגשתי לבחינה. ידעתי שאם אני מכין את עצמי מספיק מראש, לא תהיה לי בעיה לעבור את המבחן״.
כשהגעת לצבא, הרגשת שיש לך פערים בידע?
״האמת שלא. לא הרגשתי דבר כזה מעולם. לפעמים הרגשתי שאני יודע טיפה יותר מאחרים. למשל בתחילת הטירונות הסבירו לנו מה זו פקודה בלתי חוקית, ומה זו פקודה בלתי חוקית בעליל. קמתי וציטטתי מפסק הדין של השופט בכפר קאסם. אחרי זה כל הטירונות צחקו עלי שאני חנון.
״אבל כבר מגיל צעיר אני זוכר שהצלחתי לנהל שיחה בגובה העיניים מבחינה אינטלקטואלית עם אנשים מבוגרים הרבה יותר עם השכלה גבוהה, בנושאי דת ומדינה, בנושאים של חרות הפרט, גם בנושאים כלכליים ובמדעים״.
כשלמדת בבית, הכרת חברים שלמדו במסגרות רגילות?
״כן, ברור, רוב החברים שלי היו כאלה״.
איפה פגשת אותם?
״בפעילויות אחרי בית הספר״.
אבל את רוב החברים פוגשים בדרך כלל בבית הספר, לא?
״לא, דווקא רוב החברים הכירו אותי מגיל צעיר, עוד לפני בית הספר. וגם אלה שלא, הכרנו אחר כך, נוצר קשר והוא התמשך. זה לא דבר שבכלל הרגשתי בו הבדל משמעותי״.
התייחסו אילך כחריג או כשונה?
“האמת, הרגשתי שונה רק כי קינאו בי. לא הרגשתי חריג, מוקצה או מנותק או משהו כזה, ממש להיפך. אבל זה תלוי גם באישיות של האדם וביכולות שלו. יש אנשים שיהיה להם הרבה יותר קשה בחינוך ביתי, אם אין להם את המסגרת״.
היו תקופות שרצית להיות בבית ספר?
״לא ממש. גם תמיד הייתה לי אפשרות לבחור ללכת לבית הספר, זה לא שהכריחו אותי להיות בבית״.
אתה חושב שהחינוך הביתי יוצר יותר עצמאות אצל הילד או להיפך, יותר תלות בהורים?
״אני חושב שזה נותן לך הרבה מאוד עצמאות מחשבתית וגורם לך לחשוב כאדם עצמאי, שלא מהסס להביע דעה שונה, ולא כמישהו שמובנה על ידי מסגרת״.
אבל עדיין היית מוגבל בתוך המסגרת שנתנו לך הוריך.
״כן, אבל הם אפשרו לי לעשות טעויות, לנסות דברים, וללמוד מהטעויות״.
תרצה לתת לילדך חינוך ביתי?
״אשקול את זה מאוד בחיוב. זה תלוי במה שבת הזוג שלי תגיד ובנסיבות החיים שיהיו לי, אבל בהחלט אשתדל לגרום לזה לקרות. וגם אם זה לא יקרה, לא אהיה כמו הורים אחרים שאני רואה בסביבה שלי, שחוזרים הביתה בשמונה מהעבודה, יושבים ועונים על אימיילים ורואים חצי שעה טלוויזיה ונרדמים על הספה. תהיה לי מעורבות אקטיבית בחינוך ילדיי, הרבה יותר מאשר אצל רוב האנשים״.
יש ילדים שדווקא רוצים ללכת לבית ספר
ענבל מידן כהן, יועצת חינוכית להורים ולילדים, חוקרת את החינוך הביתי כבר מספר שנים, ועבודת הדוקטורט שלה שתתפרסם בקרוב עוסקת אף היא בחינוך ביתי. שלושת ילדיה (7,4,1) התחילו בחינוך ביתי, בביתם בפרדסיה. הגדולה, רומי, נמצאת היום בבית ספר רגיל בכיתה א׳, והבנים נשארו בבית. “אני לא רואה מתי הם ילכו למסגרת״, אומרת ענבל, “אבל רומי רצתה משהו אחר, היא דווקא רצתה מסגרת פורמלית״.
יום אחד בגיל חמש היא קמה וביקשה ללכת לגן?
״היא ביקשה הרבה זמן, והבנו, אני ובעלי שהוא פסיכולוג קליני, שלאישיות שלה יותר מתאים מסגרת פורמלית. זה הוכיח את עצמו מהיום הראשון. היא כל כך שמחה והלכה עם המון ביטחון״.
מה לדעתך היה חסר לה בבית?
״היו חסרים לה שני דברים. ראשית, עולם משל עצמה, משהו נפרד ממני, שלא הצלחתי לייצר באופן רצוף ועקבי. שנית, זו ילדה שמאוד אוהבת ללמוד. מגיל צעיר ישבנו איתה עם חוברות, דבר שלא קורה עם הבן שאחריה.
״גילינו שהיא משתנה מאוד מול דמות עם סמכות. זה מוציא ממנה את המיטב. איתנו, באופן טבעי ובריא, היא מרשה לעצמה להיות כל מיני דברים, אבל יש משהו בדמות סמכותית שהופך אותה למחוזקת, לאדם בוגר. ראיתי את זה כשהיא השתתפה לבד בחוגים. כל הזמן הייתי שם עם היד על הדופק. רק חיכיתי למשבר הראשון כדי להחזיר אותה הביתה. אבל המשבר לא הגיע״.
הבנת שחינוך ביתי לא מתאים לכל ילד?
״זה לא מתאים לכל משפחה. יש גורמים רבים שצריך להתחשב בהם, כמו האישיות של הילדים, של ההורים ושל ההורים יחד. אני מלווה משפחות שנוצר אצלן קונפליקט גדול בין ההורים. בדרך כלל האבא נוטה יותר לנורמה של חינוך פורמלי, והאימא מושכת יותר לחינוך הביתי. כיום הבחירה בחינוך ביתי היא מאוד לא נורמטיבית והקשיים והדילמות הופכים להיות נושאים מאוד מרכזיים בבחירה. ההירתמות של האב והתמיכה שלו חשובים מאוד, אחרת זה עובד פחות טוב״.
למה בכלל החלטתם לעשות חינוך ביתי?
״לפני שרומי נולדה ניהלתי גן אנתרופוסופי במשך שלוש שנים, והבילוי הממושך של הילדים במסגרת הזו כאב לי בבטן. כשרומי נולדה נראה היה לי טבעי להישאר איתה, ובכל תקופה שעברה מאז בדקתי האם מתאים לי להמשיך, והאם מתאים לה ולמשפחה. כך המשכנו״.
מה אומרים המחקרים על חינוך ביתי?
״המחקרים בארץ עדיין מעטים מאוד, ורוב הממצאים מגיעים ממחקרים שנעשו בארה״ב ובאירופה. אחת השאלות הפופולריות ביותר היא לגבי ההישגים הלימודיים של ילדים בחינוך ביתי. לפי מחקרים רבים ההישגים של ילדים בחינוך ביתי לא נופלים מאלה של תלמידי בית ספר. לגבי כישורים חברתיים, מחקרים רבים מצאו שילדים שגדלו בחינוך ביתי הם בעלי ביטחון עצמי גבוה, הערכה עצמית גבוהה ויכולת תקשורת מפותחת עם בני גילם״.
מתוך המחקר שלך, מה היא הביקורת הכי גדולה על החינוך הביתי?
״הביקורת מתייחסת בעיקר לעובדה שילדים בחינוך ביתי גדלים בסביבה שונה וחריגה. לילד אין חוויה מלאה של הקהילה והחברה שבה הוא גדל וגם השפה בחברה היא בית ספרית. היום כשמבוגר פוגש ילד, הוא לא שואל ‘בן כמה אתה׳, אלא ‘באיזו כיתה אתה׳. וילדים גדלים עם חוויה ש׳אני שונה, אני חריג׳, זו בעיני אחת הביקורות המשמעותיות. חשוב שמשפחות יתנו את הדעת איך מתמודדים עם החריגות הזאת, אבל אין עדיין מספיק מחקרים על כך.
״היום מקובל לבחור בין חינוך פורמלי לחינוך פרטי. חינוך ביתי בכלל עדיין לא נכנס כאופציה לגיטימית. לדעתי תפקידו של החינוך הביתי הוא להציג אפשרות שבה ההורים מקבלים יותר אחריות על גידול וחינוך הילדים. כיום, כבר מגיל צעיר מאוד, ארבעה-חמישה חודשים, הילדים מבלים המון שעות במערכת החינוך. כך ההורים קצת מאבדים מהאחריות לחינוך הילדים מתוך המחשבה ש׳הגננת יודעת מה לעשות׳, או ‘המורה יודעת מה לעשות׳ עם הילדים״.
״כשהייתי גננת בחינוך אנתרופוסופי, ילדים הגיעו לגן בשבע בבוקר, ובאו לאסוף אותם בחמש. כלומר, הבחירה בסוג החינוך לא בהכרח מעידה על האחריות ההורית. השאלה הנכונה היא כמה שעות נכון שהילדים יהיו במערכת. כלומר, אם נכון שהילד יהיה בגן, האם נכון שיהיה עד חמש? ואחרי שנגמרת המסגרת הפורמלית יש עוד חוג ועוד חוג ועוד העשרה. והיום גם במשפחות שאימהות נמצאות יותר בבית, ויכולות לקחת את הילד יותר מוקדם פעמיים בשבוע, הן בוחרות להשאיר אותו במערכת, כי קיימת תפיסה ששם הילד גדל, שם הוא מתפתח. זו הקיצוניות שאני מדברת עליה. צריך שבשיח יהיה יותר מהמושג ‘בית׳ , וכל משפחה תבחר את המינון שמתאים לה. חינוך ביתי מייצג את הבחירה הקיצונית, אבל יש עוד הרבה מקומות ברצף בדרך, שאפשר לחזור אליהם״.
מגזין Epoch Times הינו מגזין איכות שמציע תוכן מרתק וייחודי במגוון נושאים שמעניינים כל אחד מאיתנו. הטבה מיוחדת לקוראי האתר – מנוי חודשי למגזין Epoch Times במחיר הכרות של 5 ש״ח בלבד, במקום 47 ש״ח. לקבלת פרטים נוספים, היכנסו לקישור הבא.
לא ניתן להגיב