לפני מספר חודשים, בשעה טובה, ההורים שלי עברו לבית חדש. ״שיפרו דיור״, מה שנקרא בימינו – השתדרגו מדירה גדולה באיזור סוג ב’ לדירה קומפקטית ומעוצבת באיזור סוג א’. השמחה הגדולה בשבילם על השדרוג, מגיעה יחד עם צביטה חזקה בלב – הבית החדש שלהם נמצא בדיוק במיקום לו ייחלתי בתקופת הנעורים שלי! בשכונה השיקית, בדיוק מול התיכון בו למדתי. יש צדק בעולם?? 20 שנה חלפו להם, וחלומי התגשם רק עכשיו! מישהו בוודאות נרדם שם בתפקיד.
בקומפקטית החדשה שלהם לא היה מקום להרבה דברים. לכן, בצער רב נאלצו להיפרד מאוסף התמונות וכורסת העור המסיבית, ולתרום לי את הררי הסרוויזים המשפחתיים.
בין יתר הדברים, לא היה מקום גם לכל מזכרות הילדות שלי, וכל אלה עברו לדירתנו השכורה, יחד עם הסרוויזים (למורת רוחו של הבעל).
תמיד הייתי מהאוגרים והנוסטלגיים. מלידה. לא זרקתי שום דבר שהיה בעל משמעות בשבילי אי פעם. כך נשמרו לי עד היום גם הפתקים של הענק והגמד מכיתה ד’, התכתובות עם החברות משיעורי סוציולוגיה, קלפי בברלי הילס, וקולקציית המכתביות. את כל אוצרות הילדות האלה, בתוך מספר קופסאות קרטון צבעוניות, הבאתי מהביקור האחרון שלי בבית ילדותי.
בוביק בן ה-4 כמעט, התלהב למראן המבטיח של הקופסאות (אמא, יש שם מכוניות??) וקצת התאכזב שמדובר בהרבה ניירות… צבעוניים אמנם, אבל בסך הכל ניירות.
הזמנתי אותו לנבור בהן יחד איתי. מהקופסאות הוצאנו קלפים, מדבקות, יומנים, פתקים… גם כמה פוגים.
וזה – הראיתי לו שמרדף עם מכתביות – מכתבים של בנות שהתכתבתי איתן. סיפרתי לו שכשהייתי ילדה קצת יותר גדולה ממנו, היו לי חברות במקומות רחוקים, ושלחנו אחת לשנייה מכתבים. מכתבים יפים ומקושטים. חיכיתי כל יום למכתבים האלה. הכיף הגדול שלי היה לחזור הביתה מבית הספר ולמצוא 3 מעטפות על השולחן. הוא פיהק ושאל מתי כבר אני אדליק לו מצויירים.
בשמרדף היו כ- 150 מכתבים. מתוייקים לפי כל ילדה בנפרד, מסודרים לפי תאריכים. טומנים בתוכם שנתיים מחיי ומחיי אותן הילדות, בשנים 94-95. תקוות, חלומות, אכזבות, אהבות של ילדות בנות 10. כל כך אמיתי,תמים ונוגע ללב. התרגשתי מתוך היותי אמא לילדות שכאלה (אבל קטנטנות).
רפרפתי על המכתבים. עברתי על השמות של הילדות, והתעכבתי על אחת מהן. אותה אחת, שזכורה לי במיוחד. גם בגלל השם ושם המשפחה הקליטים שלה, וגם בגלל שהייתה מיוחדת. היא הייתה ילדה בת 11 ממוקדת מטרה, שכבר הייתה לה קריירה. היא ידעה בדיוק מה היא תהיה כשתהיה גדולה: אני – אהיה עיתונאית בינלאומית, ואסקר אירועים ברחבי העולם, כתבה לי. מה את תהיי כשתהיי גדולה? היא הלחיצה אותי. אני זוכרת שלקחתי בכובד ראש את השאלה שלה, התייעצתי עם אמא, והחלטתי לא להתחייב. כתבתי לה שעוד לא החלטתי.
היא הייתה ילדה אסרטיבית שהציעה לי שניפגש באחד הימים במרכז הארץ (אני נוסעת הרבה באוטובוסים בינעירוניים, זה בסדר, כתבה לי… אם זה בסוף שבוע, אחרי זה תוכלי לישון אצלי. זה הלחיץ אותי, כי אני עוד לא נסעתי לבד גם בתוך העיר!). ילדה מרשימה שהשקיעה מכתב שלם בפירוט שכל הדברים החברתיים שהיא מאמינה בהם (אסור להתעלל בבעלי חיים!).
חשבתי על השם שלה, הקליט והמיוחד. פתאום הוא נשמע לי מוכר. איפה שמעתי אותו לפני כן, שאלתי את מר גוגל. היא מגישת חדשות מפורסמת, ענה לי, חסרת טלוויזיה שכמותך. הנה, תקראי ראיון איתה, הציע לי.
ככה קפצתי 20 שנה קדימה בזמן. הילדה החכמה וההחלטית בת ה – 11 שהרגע קראתי את מכתביה, הפכה לעיתונאית מצליחה. בחורה אמיצה, מרשימה, דוגלת באותם הערכים החברתיים שפירטה לי פעם. מלח הארץ.
מצאתי אותה בפייסבוק ושלחתי לה צילום של אחד המכתבים. זו את, נכון? שאלתי. וואו, התרגשה. אני לא מאמינה. איזה קטע. זו לגמרי אני. בסוף לא נפגשנו, אה?
לא ניתן להגיב